נשים נפגעות תקיפה מינית ישלמו רק 600 ₪ אגרת משפט במקום 2.5% מהערך הכספי של תביעתן

בימ"ש השלום  קיבל את ערעורו של "מרכז תמורה" ויצר תקדים לציבור הנשים בישראל . מכאן ואילך ישלמו נשים נפגעות תקיפה מינית, לא יותר מ-600 ש"ח כאגרה עבור הגשת תביעתן, ללא קשר לסכום התביעה שיגישו. זהו הישג תקדימי  עבור נשים בישראל, שמשמעותו לכו ועשו לכן צדק - מכשול נוסף הוסר. התקדים שהושג ע"י "מרכז תמורה" מהווה הכרה וקביעה כי נשים נפגעות תקיפה מינית תוכלנה להגיש תביעות ולא תושתקנה בשל קושי כלכלי לממן את הגשתן.

בערעור, מפי השופט אהרון מקובר, בבית המשפט השלום בפתח תקווה, נקבע כי:

להחלטה זו משמעות כלכלית עצומה לנשים נפגעות תקיפה מינית, אשר אחרת, היתה האגרה בהן היו מחוייבות עומדת על סכום של עשרות אלפי שקלים.  נשים אלה, הן לרוב מעוטות אמצעים כלכליים, ואין ביכולתן לממן את האגרה וכמובן לא את העבודה המשפטית הנדרשת להגשת תביעה וניהולה.

בשנתיים האחרונות, "מרכז תמורה" מגיש לבית המשפט תביעות בשם נשים נפגעות אלימות מינית, על ידי גברים. "מרכז תמורה" ניהל מאבק כנגד בתי המשפט בעניין האגרה שנדרשו לשלם לבית המשפט כדי להגיש את תביעתן. בתי המשפט דרשו שהנשים התובעות תשלמנה אגרת משפט בערך של 2.5% מערך התביעה הכספית שהן תובעות. הסכום הקבוע בתביעה הושפע מהערכה של הנזק שנעשה להן בתקיפה ובהטרדה המינית וכתוצאה ממנה.

נזקים אלה כללו נזקים גופניים ונפשיים שטווח ההשפעה שלהן רב שנים ונמשך במשך כל חיי האישה שהותקפה. גם תהליכי הטרדה ופגיעה מינית הם לעיתים קרובות תהליכים מתמשכים וחוזרים, במסגרתם האישה מוצאת עצמה מותקפת ומוטרדת שוב ושוב על ידי אותו תוקף.

המאבק באגרה שהוכתר בהצלחה, יאפשר לנשים נפגעות אלימות מינית לשלם אגרת משפט מוזלת ככל שאפשר, למרות שהן מגישות תביעות שהסכום הכספי של הנזק המוערך בהן גבוה מאוד!

הפסיקה הושגה בתיק של התובעת ר'. ר' כיום בחורה צעירה, עברה התעללות מינית בהיותה נערה צעירה, מידי נהג הסעות שהועסק באמצעות ביה"ס בו למדה, ואשר בעברו היו הרשעות בגין תקיפות מיניות. למרות ש בזמן שנות הסבל בהן הוא תקף אותה מינית נשמעו קולות אודות מעשי התקיפה שהתרחשו, ור' עצמה דיברה עם גורמים מוסמכים בביה"ס, דבר לא נבדק, החשד לא הופרך, ומעשי התקיפה נמשכו כסדרם. נהג ההסעות הועמד לדין ע"י המדינה והורשע בהליך הפלילי. בתיק הנוכחי, ר' ביקשה לתבוע ממנו פיצוי כספי כפי שמאפשר לה הדין בהליך האזרחי.

עיקר הפיצוי אותו תובעות נפגעות תקיפה מינית הינו בגין הנזק הנפשי, הרגשי והאישי שנגרם להן. משום כך, תשלום אגרה רגיל על נזקים אלה, בסך של 2.5% מסכום התביעה, אשר אינו רואה בהם חלק מנזק הגוף, למרות שהוא נובע ממנו, עלול היה להוות מחסום כלכלי מוחלט עבור נפגעות רבות.

גם הגשת תביעתה של ר' עמדה בסימן שאלה לאור דרישת המימון האימתנית שדרשה המדינה להטיל עליה..

המדינה, אשר הכירה בצידקתה של ר' בהליך הפלילי ונלחמה למען הענשת התוקף, שינתה את פניה והערימה עליה קשיים בירוקרטים, עת ר' ניסתה לקבל צדק אישי בהליך האזרחי. בניסיונה זה של המדינה להפריד נזק נפשי שנבע מנזק גוף, כמעט והביאה למצב שבו, בחברה מודרנית ומודעת נפגעות תקיפה מינית ייחסמו מלתבוע, ב"אדיבות" המדינה. כרגיל, דרישת המדינה הייתה פוגעת במי שנמצאות ממילא במצב פגיע: נשים עניות, נפגעות תקיפה מינית. זאת ועוד, בכך הייתה המדינה גם יוצרת הגנה לתוקפים מינית מפני הגשת תביעה אזרחית נגדם.